מגזין הקול היהודי שבת תזריע-מצורע

המהפכה ביהודה ושומרון תחת ממשלת הימין הנוכחית היא היסטורית, עם עשרות יישובים חדשים שאושרו ונעיצה של נקודות אסטרטגיות. עם זאת, איש הגליל מביע תסכול וקנאה לנוכח ההזנחה המתמשכת של האזור הצפוני, שבו האחיזה היהודית דווקא הולכת ונחלשת תחת אותה הממשלה בדיוק.

הנתונים הדמוגרפיים מצביעים על מציאות מבעיתה: בגליל התחתון, לב הצפון, היהודים הפכו למיעוט שולי המהווה 23% בלבד. כ-60% מהשטח הבנוי מוחזק כיום בידי יישובים ערביים, והפערים במחירי הקרקעות וסבסוד הפיתוח יוצרים אפליה קשה כנגד צעירים ולוחמים יהודים המבקשים לבנות את ביתם בגליל לעומת שכניהם במגזר הלא-יהודי.

למרות הישגים מסוימים ופעולות נקודתיות של שרים ספציפיים לבלימת תוכניות מסוכנות, הפקידות והמערכת התכנונית עדיין פועלות פעמים רבות במנותק מהצרכים הלאומיים. המאמר קורא לשרי הימין להפנות את מלוא המרץ ואת ה"פול גז" שהם מפעילים ביו"ש גם לטובת חבל הגליל, ולהוביל מהפכה ציונית אמיתית שתבטיח את עתידו.

בשנת 1830, השלטון העות'מאני בארץ ישראל התמודד עם מרידות מצד "כפרי הכס", שייח'ים מקומיים אלימים. אחת החזקות שבהן הייתה משפחת ג'ראר, ששלטה מתוך המבצר האדיר שלה בכפר סאנור שבמרכז השומרון, וסירבה להיכנע למושל הטורקי בעכו, עבדאללה פאשה, שצר על הכפר במשך ארבעה חודשים תמימים.

בצעד היסטורי מפתיע, פאשה החליט לגייס תגבורת בלתי צפויה: שכירי חרב יהודים הרריים וקשוחים מהכפרים חאצביא ודיר אל-קמר שבהרי הלבנון. יהודים אלו, שחיו כחקלאים ולוחמים ושמרו על עצמאותם בזכות הטופוגרפיה הקשה וגבורתם הצבאית, הוזעקו לזירה והם אלו שהכריעו את המערכה והביאו להריסת מבצר סאנור.

הסיפור המרתק הזה, שכמעט נשכח לחלוטין מדפי ההיסטוריה, שופך אור על מציאות שבה ארץ ישראל, הלבנון והמרחב כולו נתפסו כמרחב אחד רציף ופתוח, ולא חולקו על ידי גבולות בינלאומיים של סייקס-פיקו. מעניין לציין כי שרידי משפחת ג'ראר, אותה משפחה מורדת, נותרו באזור ג'נין עד ימינו, וממנה יצאו גם מחבלים שפגעו בהתיישבות היהודית לאחרונה.

בעקבות המתיחות והלחימה האחרונה מול איראן, המילה "אוגנדה" חזרה לכותרות, והפעם בהקשר מפתיע במיוחד. מוהוזי קיינרוגבה, הרמטכ"ל האוגנדי ובנו של נשיא המדינה, פרסם סדרת ציוצים ברשתות החברתיות המביעים תמיכה בלתי מסויגת בישראל, ואף הציע לשלוח רבבות חיילים מצבאו כדי לסייע ולכבוש את טהרן רגלית.

מומחים מסבירים כי מאחורי ההצהרות הדרמטיות עומדת מערכת מורכבת של פוליטיקה אפריקאית, במסגרתה אוגנדה מנסה למצב את עצמה כשחקן אזורי משפיע ולהתקרב למדינות המערב. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהשורש הדתי הנוצרי העמוק המניע את האהדה של הגנרל, אשר רואה בעצמו מעריץ של דמויות כגון משה דיין וישוע הנוצרי.

אף שמערכת הביטחון הישראלית אינה צריכה לבנות על כוחו הצבאי הממשי או על יציבותו הפוליטית של הרמטכ"ל האוגנדי, ההצהרות החמות הללו מספקות משב רוח מרענן. בימים שבהם ישראל סופגת ביקורת בינלאומית צוננת, העובדה שגלי ההדף של המזרח התיכון חוצים יבשות ומייצרים תמיכה אוהדת כזו, היא דבר שמחמם את הלב ומזכיר שיש לנו חברים גם במקומות לא צפויים.

משפחת הרבסט – חנן, לאה ועשרת ילדיהם, בחרו להקים את ביתם ב"חוות כתף יריחו", נקודת תצפית אסטרטגית המשקיפה ממעל על עיר התמרים הקדומה. מהגובה הם צופים על היסטוריה יהודית ענפה, החל ממערת המרגלים המפורסמת מתקופת כיבוש העיר על ידי יהושע בן נון, דרך ארמונות החשמונאים, ועד למציאות המתוחה של ימינו בעיר שהייתה הראשונה להימסר במסגרת הסכמי אוסלו.

מאז אותם הסכמים, הפכה יריחו למרכז הכובד של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, למעוז של אימונים ואגירת אמל"ח, מה שהופך את הנוכחות במרחב למורכבת במיוחד. חרף האיומים והסמיכות לכוחות הללו, משפחת הרבסט דבקה בחזון החקלאי וההתיישבותי, תוך שהם שומרים על כ-15 אלף דונם של אדמות לאום ומונעים את הריסתם והשחתתם של קברים ואתרי מורשת מפוארים בסביבה.

הנוכחות היהודית באזור מקבלת חיזוק עם אישורי הקבינט האחרונים להקמת יישובים חדשים במרחב, המהווים סגירת מעגל היסטורית. בדיוק כפי שיריחו שימשה כ"מפתח של ארץ ישראל" בכניסת העם לארץ לפני כ-3,500 שנה, כך גם היום, האחיזה העיקשת בקרקע נועדה להבטיח את עתיד האזור ולהגן על עברו המפואר מפני כיליון ומחיקה.

פרשות תזריע ומצורע מציגות בפנינו מערכת ענפה ומורכבת של דיני טומאה וטהרה, הכוללת עיסוק בטומאת יולדת, נגעי עור, צרעת על בגדים ובתים, וכן דיני זב, זבה, נידה וקרי. במבט שטחי, ריבוי האיסורים והדרישה לזהירות מתמדת במגע נראים כמגבילים את "החופש" האנושי וככאלה שמנוגדים לזרימה הטבעית של החיים.

אולם, ההתבוננות העמוקה יותר מלמדת שהמושג "חופש" מטעה לא פעם; מה שאנו רואים כחופש הוא לעיתים קרובות שיעבוד לדחפים פיזיים ובהמיים. דיני הטהרה בתורה אינם באים להצר את צעדינו, אלא נועדו לשחרר אותנו מהשעבוד העמוק והמשתק ביותר של הנפש – השעבוד לפחד מהמוות ולהימשכות אחר כוחות של כליון.

הטומאה מופיעה תמיד במקומות בהם יש אובדן של כוחות חיים או חיכוך עם המוות. כשהתורה מדריכה אותנו להתרחק מהטומאה, היא מנתבת אותנו לבחור בחיים, לקדש את הגוף ואת הסביבה, ולהתייחס לעולם ממקום של ריבונות רוחנית. רק מתוך הצבת הגבולות הללו, זוכה האדם להפוך לבן חורין אמיתי המנהל את עולמו כ"בעל בית" ולא כקורבן לנסיבות ולדחפיו.

כיבוש יריחו על ידי יהושע בן נון, המצוין בתקופה זו של השנה, משמש תזכורת היסטורית מהדהדת – במיוחד בימים אלו שבהם ישנה אשליה שהאויב מורתע. הניסיון מלמד שדווקא כשהארץ שוקטת, עולה הנטייה המסוכנת להרפות את המתח, להיכנס לשאננות, ולזנוח את החזון ארוך הטווח לטובת "קונספציות" של הכלה והימנעות מהכרעה ברורה.

ההתפכחות הכואבת של הציבור הישראלי מאשליית הדו-קיום הובילה בשנים האחרונות לתמיכה נרחבת במפעל ההתיישבות ולאחיזה עיקשת בשטח. עם זאת, המחבר מדגיש כי ללא הצבת חזון ברור של הכרעה וגירוש האויב, ההתיישבות תמצא את עצמה שוב בעמדת מגננה. הימנעות מהצגת אלטרנטיבה מעשית למדינה הפלסטינית מותירה חלל רעיוני שמחליש את המאבק הלאומי.

בדומה לכלב בן יפונה שעמד מול המרגלים, הפיח תקווה בעם וקרא בביטחון "טובה הארץ מאוד מאוד", כך גם המנהיגות כיום נדרשת שלא לחשוש ממימוש מלא של הריבונות היהודית. החומות האמיתיות שעומדות כיום בפני עם ישראל הן תודעתיות בלבד; ברגע שתתוקן התודעה ותחזור האמונה בצדקת הדרך, הארץ כולה תיפול לידינו ו"ימוגו כל יושבי הארץ מפנינו".